כך יעשה לאזרח הישר החפץ בשלום כלבו

כששמעתי את הסיפור של ליאור לפיד והכלב שלו שון הזעזעתי אך לא הופתעתי. ב- 28.5.12 יצא ליאור עם הכלב שלו לטיול צרכים שגרתי אך הוא לא העלה על דעתו שכך יגמר היום. למחרת, כאשר נחשפתי לסיפור יצרתי קשר עם ליאור והוא סיפר שמאותו המקרה, שון (שהיה כלב שמאוד אוהב אנשים) התחיל להפגין רגשות מעורבים כלפי אנשים זרים כאשר אורחים מגיעים הביתה, נובח ורועד. כל שרשרת האירועים אומנם הייתה קצרה מאוד – אך תהליך השיקום של שון ככל הנראה יהיה ארוך מאוד. הסיפור מוכיח פעם נוספת את האטימות הרבה שיש בארץ בתחום הכלבנות או בכלל את ניסיון הגורמים העירוניים/הממשלתיים להוריד מעצמם כל אחריות או עבודה שעיקרה -> עזרה לאזרח שומר החוק.

הסיפור במלואו מופיע בדף הפייסבוק של ליאור תחת הכותרת "מחאת כלבים".

להלן חלקי הסיפור העיקריים:

כאשר עברתי עם שון ברחוב רוגוזין, ליד אחת מחנויות התיווך, התעכב שון ליד אחד העציצים הגדולים שהציבה העירייה לאורך הרחוב הראשי על מנת לקשט את העיר. כמו כל כלב נורמלי שרואה עמוד, כד או ברז כיבוי באמצע הרחוב- שון הרים את הרגל וטיפטף מספר טיפות, על כך לא אתווכח. כאמור, על עציץ גדול של העירייה. לפתע צץ אדם בשם משה, מתוך משרד התיווך, והתחיל לבעוט בשון ולצעוק. נבהלתי- אבל זה היה כלום לעומת הבהלה של שון- שקיפל את הזנב ורץ להסתתר מאחורי ביללות.

לקח לי כמה שניות כדי לחזור לעצמי ואז שאלתי בכעס את אותו משה מה הוא עשה ולמה הוא מרביץ לכלב. הוא אמר שנמאס לו שכלבים עוברים ומשתינים לו ליד החנות. האמת, אני מבין שזה יכול לבאס. אבל אם יש לך תלונות- תפנה אותן לבעל הכלב, לא אל כלב קטן בן 3! חוץ מזה- שון לא נכנס לחנות ולא התקרב לקיר של החנות- הוא היה ליד העציץ הגדול ברחוב, וזה הרי רכוש ציבורי. לא כך לדברי משה- "זה העציץ שלי, של החנות שלי".

כעבור מספר דקות המשטרה הגיעה, האמת שממש מהר. השוטרים הקשיבו לסיפור שלי, בדקו שאני ושון בסדר (שון היה מבוהל בטירוף) ויחד הגענו אל החנות. בחנות משה כבר היה מוכן: "הוא מגיע לכאן כל יום עם הכלב שלו. כל יום אני מבקש ממנו בנימוס שלא להביא את הכלב יותר, וכל יום הוא חוזר והכלב משתין פה על החנות". "אה, וחוץ מזה- הוא קילל אותי! הוא אמר לי בן זונה, וחרא, מניאק ועוד כל מיני דברים, ובסוף אמר 'חכה חכה, אני עוד אראה לך'". כמובן שלא היו דברים מעולם. "יש לי אפילו עד- הנה, השותף יכול להעיד!". השותף קפץ וחיזק את דבריו של משה.

המשטרה ביקשה שנסגור את העניין כמו אנשים בוגרים, נלחץ יד, משה יתנצל ואני אחזור עם שון הביתה. אני לא הסכמתי בכלב שלי אף אחד לא יבעט. לא הסכמתי "להיפרד כידידים" ודרשתי להגיש תלונה. השוטר הבהיר לי שזה אומר שיצטרכו לעכב אותי לחקירה, אמרתי שאני מוכן. כשהגענו לתחנת אשדוד- אילצו אותי לקשור את שון למעקה בחצר של תחנת המשטרה. מדובר בכלב שמעולם לא היה קשור ונשאר לבד, וממש לא התכוונתי שזאת תהיה הפעם הראשונה. ביקשתי לשים אותו בבית ואז לחזור- ואמרו לי שאי אפשר, כי אני הרי מעוקב לחקירה- "ההבדל היחיד בינך ובין עצור כרגע הוא שאין עליך אזיקים". אזיקים? עליי? אני הרי התקשרתי למשטרה.

שון נקשר, בלית ברירה, למעקה שבחצר של התחנה. ביקשתי מהיומנאי שישמור על הכלב, שיבדוק שהכל בסדר איתו. הוא אמר שאין בעיה. אותי הכניסו לתא קטן עם כסאות וגרפיטי על הקירות יחד עם עוד שניים- "חדר מעוכבים". וכך ישבתי כאחרון האסירים בתא קטן ללא מים ועם טלפון כבוי כי אסור לדבר, כשאני שומע ברקע, דרך החלון הקטן שבתא, את היללות של שון שמשווע לעזרה. ביקשתי מהשוטרים שוב ושוב שיתנו לכלב קצת מים. הם לא ענו לי.

לא הסכמתי להתפשר, ישבתי שם, הזעתי, והבנתי שאני שורף שעות עבודה ועובר את הסבל הזה בשביל משהו הרבה יותר גדול. זה כבר מעבר לעניין של שון ושלי- יש כאן עקרון. אחד השוטרים הודיע לי שזה יכול לקחת גם חמש ושש שעות, כי מדובר בתלונות הדדיות- יקחו מכל אחד פרטים, ותגובה, ודו"ח עיכוב, ואז חקירה, ואז השני ייכנס לחקירה, ואז שוב להיכנס לחקירה על החקירה של השני וכו' וכו' – ובינתיים שון מתייבש בחוץ, בחום. ואז- הבנתי ששון הפסיק ליילל. ביקשתי שוב מים לעצמי, כבר בפעם החמישית. אחד השוטרים, שכבר הבין שסיימתי לימודי משפטים (אך אני עדיין לא עורך דין) חשב שאני עושה למשטרה קטעים על זה שאני לא מקבל מים, אבל באמת שהייתי צמא. ויותר מזה- ידעתי ששון צמא. הפעם אחד השוטרים ליווה אותי החוצה על מנת לשתות מים מהקולר (אני צריך ליווי- אני הרי "מאיים, מקלל, משחית רכוש", מה לא?) ואז ראיתי ששון כבר לא שם. התחלתי לרוץ בחצר של תחנת המשטרה באשדוד כמו משוגע ולחפש אותו- והשוטר רץ אחריי (מזל שלא ירה בי כי ניסיתי לברוח ממשמורת חוקית או משהו. האמת? הוא היה ממש נחמד), ולא מצאתי את שון. "מקסימום- יש לו שבב, אז אפשר למצוא אותו" אמר לי אחד השוטרים האחרים. בסוף אחד השוטרים אמר שהוא רואה אותו- הוא קשור לגדר החיצונית של התחנה. "היומנאי התעצבן מהבכי שלו אז כנראה הזיז אותו לשם". כששון ראה אותי הוא התחיל לקשקש בזנב ולנסות לרוץ אליי, לא מצליח לזוז בגלל שהוא קשור לגדר, בחום.

רבע שעה נוספת בתא הקטן, ניסיונות שכנוע של השוטרים שאני הורס את העתיד עם התלונה הזאת. העובדה ששון קשור ובוכה הכניעו אותי. ביקשתי לראות אותו שוב. יצאתי החוצה, שוב בליווי שוטר, חיבקתי את שון והתחלתי לבכות והבטחתי לו, ולעצמי, שאני לא משאיר אותו יותר לבד קשור לגדר של תחנת המשטרה בחום הקופח. "נשברתי. אני מוותר על התלונה, עזבו אותי. לא רוצה להתלונן על משה, לא רוצה לחכות כאן יותר. אני לא עשיתי משהו רע". השוטרים חייכו ואמרו אחד לשני "זהו, הוא ירד מזה, הוא נשבר". רצתי אל שון, שחררתי אותו ולקחתי אותו לשתות מים (מתוך הידיים שלי, לא קיבלתי כוס), כשהוא לא מפסיק לרעוד. כששאלתי את השוטרים, אחד אחד, למה הם לא נתנו לכלב לשתות- כשהוא כבר מיובש לחלוטין ובוכה- הם אמרו שאין בתחנת משטרה כוסות.

לבעלי החיים – וגם לבעלי החיות – יש זכויות ולא רק חובות. אני משלם מיסים. אני משלם ארנונה. אני משלם אגרה שנתית על רישיון להחזקת כלב. אני רוצה להרגיש מוגן- לדעת שאם קורה דבר כזה אז יש מה לעשות- ואם אני באמת רוצה ללכת עם זה עד הסוף אז זה לא "ידפוק לי את העתיד". זה עניין של השר להגנת הסביבה, של השר לבטחון פנים, של שר המשפטים. חייבים לשנות את החקיקה, חייבים להטיל עונש מאסר בפועל על התעללות בבעלי חיים. והכלבים, בינתיים, שותקים בעל כורחם. אז אני אדבר בשבילם: די!

מודעות פרסומת

תגובה אחת

  1. גם ככה אני שונא מתווכים.
    פרסם את הכתובת של המשרד ונדאג להשתין שם קבוע.
    מעניין עם הוא יבעט גם ברג'י, בטו, צחי ועוד כמה מהכלבים שלי….

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: